אף פעם, אבל אף פעם, אל תפרסמו את מה שאתם באמת מוכרים.
אני יודע שזה נשמע קצת מבלבל, ואולי אפילו מנוגד לכל אינסטינקט עסקי בסיסי שיש לכם.
הרי אם יש לי מוצר טוב, למה שלא אצעק את זה לכל העולם ואישתו? אבל כדי להבין את התכל'ס של המשפט הזה, אנחנו צריכים להסתכל על ליגת העל של העסקים. תסתכלו על כל מותגי הענק שאתם מכירים, בכל תחום אפשרי.
אף פעם, באף קמפיין ובאף שלט חוצות, לא תראו אותם מתחילים לספר לכם על היתרונות הטכניים היבשים של המוצרים שלהם.
הם לא מדברים על מפרטים, הם לא חופרים על רמת השירות שלהם, והם בטח שלא מדברים על מה שהם באמת מוכרים בפועל.
בואו ניקח את קוקה קולה בתור דוגמה ראשונה.
קוקה קולה לא מספרים באף פרסומת שהם מוכרים לכם משקה מוגז, צבוע בשחור, שמפוצץ בכמויות פסיכיות של סוכר וכימיקלים.
הם לא מסבירים לכם שהם הרכיבו נוסחה כדי שזה יהיה לכם מתוק וטעים על הלשון, ושאם תזרקו פנימה סוכריית מנטוס תקבלו הר געש באמצע הסלון.
ם הם היו מוכרים את המציאות האובייקטיבית, אף אחד לא היה קונה.
במקום זה, קוקה קולה מוכרים את "טעם החיים".
הם מוכרים רגעים של אושר, משפחתיות, וחיבור רגשי שאין לו שום קשר לחומרים ולסוכר שיש בתוך הפחית.
נעבור לתעשיית הרכב.
מרצדס לא מפרסמים שהם מוכרים חתיכת פח כבדה על ארבעה גלגלים.
הם לא מבזבזים את זמן המסך היקר שלהם כדי להסביר לכם בדיוק את מספר הצילינדרים, לחפור על כמה קילומטרים הרכב עושה לליטר דלק, או להתגאות בזה שיש להם מנוע V6 טורבו מתקדם מתחת למכסה.
הם מוכרים משהו אחר לגמרי.
הם מוכרים יוקרה. הם מוכרים ללקוח את התחושה שהוא הגיע לפסגה, שהוא הצליח בחיים, ושהוא מחזיק ביד סמל סטטוס שגורם לשכנים להבין שיש עליו.
ואם ננחת רגע בחזרה למציאות הישראלית היומיומית שלנו, נסתכל על רמי לוי.
רמי לוי לא מוכר לכם מצרכים.
הוא לא מספר לכם בפרסומות שיש לו במקררים גבינות צהובות, ביצים, שקיות חלב ומחלקת אטליז מלאה בעופות.
כולם יודעים שיש לו את זה בדיוק כמו לכל סופרמרקט אחר.
הוא מוכר פוזיציה תפיסתית אחת ברורה: "הסל הזול במדינה".
הוא מוכר לכם את התחושה שאתם לא פראיירים.
האמת היא שמותגים לא מוכרים מוצרים, אלא כל מותג אמיתי מוכר פתרון פסיכולוגי לצורך של קהל מסוים.
תחשבו על זה רגע בהיגיון.
הרי כל יצרני הרכב בעולם מוכרים בדיוק את אותו הדבר.
מכוניות שייקחו אותנו מנקודה אלף לנקודה בית.
אם כולם פשוט יתחילו לפרסם את המפרט הטכני של המנועים שלהם, של תיבת ההילוכים ושל עובי הפח, הלקוחות פשוט ילכו לאיבוד.
המוח האנושי יקרוס מעומס נתונים ויכבה את עצמו.
לרוב הגדול של הצרכנים אין שום מושג במושגים האלה, וזה גם ממש מעניין להם את התחת (סליחה על הביטוי).
לקוחות לא מחפשים טבלאות השוואה של מהנדסים.
הם צריכים משהו שיארוז את כל היתרונות הטכניים של היצרן לתוך מילה אחת או תפיסה אחת ברורה שמקלה עליהם את הבחירה. מרצדס לקחו את ה"יוקרה".
טויוטה נעלו את ה"אמינות".
טסלה השתלטו על ה"חדשנות החשמלית".
ככה, דרך הנדסת תפיסות מדויקת, הרבה יותר קל ללקוח להבין מיד מי נגד מי ולבחור מה מתאים לסיפור שהוא רוצה לספר לעצמו.
האריזה הפסיכולוגית הזאת, טביעת האצבע הזאת, היא בדיוק המותג. המותג אורז בתוכו את כל היתרונות היבשים, הפונקציונליים והמשעממים, והופך אותם לדברים מובנים, ברורים וסקסיים.
הוא מייצר תפיסות עמוקות כלפיו במוחות של אנשים.
וכשיש לנו מותג חזק ביד, אנחנו פשוט מפסיקים לדבר על הפרטים הטכניים של מה שאנחנו מוכרים. אנחנו משאירים את השיח הזה למתחרים הבינוניים, ומתחילים לדבר נטו על הצרכים שהמותג שלנו פותר, על התחושות שהוא מעורר ועל המקום שהוא תופס בחיים של הלקוח.
הפעולה הזאת הופכת את הבחירה בנו להרבה יותר פשוטה ואוטומטית בשבילם.
וכל עוד אנחנו רק בעלי עסקים ולא בעלים של מותג, אנחנו חיים בתסכול.
אנחנו נמשיך לרדוף אחרי הזנב של עצמנו, להסביר ללקוחות אדישים למה אנחנו יותר טובים מההוא ממול, להצטדק על למה אנחנו לוקחים שני שקלים יותר, ולנסות לשכנע שיש לנו את "השירות הכי טוב", למרות שכל מתחרה אחר ברדיוס של חמישים קילומטר צועק שלו יש את השירות הכי טוב.
להיות עסק שמדבר על תכונות זה מתכון בטוח להישאר בבינוניות ולהילחם על פירורים.
אם אתם רוצים להפסיק להתחרות על מחיר ולהתחיל לגבות מס מותג שהלקוחות ישלמו בשמחה, תפסיקו לדבר על מה שאתם מוכרים. תבנו מותג.