כשהמסביר הלאומי נכנס לפוליטיקה: המלכודת הפסיכולוגית של הרחבת מותג

בואו נשים רגע את הפוליטיקה בצד, ונדבר על המותג יוסף חדאד נטו מהזווית של אסטרטגיית מותג והנדסת תפיסות.
על הדרך, אנחנו הולכים להבין פה לקח עסקי חשוב מאוד על מיתוג ועל המקום שבו מותגים נופלים.

כי יוסף חדאד, בתור מותג, היה עד ממש לא מזמן קונצנזוס מוחלט. כולם אהבו אותו, כולם תמכו בו, וכולם נהנו לראות איך הוא עומד בחזית ומגן עלינו בעולם מול גל של שנאה שגדל לממדים של מפלצת. הוא לא היה סתם פעיל רשת, הוא הפך לישות מותגית חזקה וברורה.
הרחבת מותג

הדי אן איי של המותג: בידול, טון והייטרים

חדאד מיצב את עצמו חזק מאוד בתור אחד מאנשי ההסברה הבולטים ביותר בעולם.
היה לו בידול רציני וברור שלא היה לאף אחד אחר בארץ.
הוא הגיע במשבצת של ערבי וציוני. במקביל, היה לו את הטון אנד ווייס המאוד ספציפי שלו.
הצעקות המתלהבות וחדורות האמונה באנגלית, עברית וערבית שמתערבבות להן ביחד.

המותג הזה היה עקבי.
בכל פעם שנתקלנו במותג שנקרא יוסף חדאד בסרטון שקפץ לנו ברשת, ידענו בדיוק מה אנחנו הולכים לקבל.
ידענו שנקבל סרטון של ערבי ישראלי שמכיר את שני הצדדים בסכסוך מעולה, ומראה לצד השני את האמת בפרצוף בלי לדפוק חשבון.
כמו כל מותג טוב וחזק, הוא בנה לעצמו קהל נאמן, והוא ידע למנף את ההייטרים שלו.
ההייטרים האלה עזרו לחזק את הקשר הרגשי בינו לבין הקהל שלו, כי בכל פעם שתקפו אותו, הקהל שלו הרגיש שתוקפים אותו אישית ויצא להגנתו.

האלגוריתם של הסושיאל זיהה את האש הזאת, דחף אותו למעלה ונתן לו ים של צפיות.
הוא הפך למסביר המוכר ביותר בישראל, לדמות שנמצאת בכל בית, ולמותג שהוא קונצנזוס במדינה שבה כמעט בלתי אפשרי להיות בה קונצנזוס.

האשליה של ההצלחה ותסמונת פיצה האט

בתור מותג כל כך חזק ואהוב, ודווקא בתקופה שבה הפוליטיקה הישראלית סוערת ובוערת מתמיד, הוא חשב לעצמו את המחשבה שעוברת להרבה מאוד עסקים מצליחים בראש: אם כולם כל כך אוהבים אותי, אולי כדאי שאני אכנס לפוליטיקה. הרי אני יכול להביא ארגזים של מנדטים.

רק מה הוא לא לקח בחשבון במשוואה הזאת?
שזה שאתה מותג חזק ומוביל בהסברה, לא אומר בשום צורה שזה יהיה המצב גם במגרש אחר.
בדיוק כמו שזה שפיצה האט יודעת לאפות ולמכור פיצות במיליוני דולרים, לא אומר שאם מחר בבוקר הם יחליטו לפתוח רשת של מסעדות איטלקיות יוקרתיות, זה יהפוך להצלחה מסחררת.
למה? כי פיצה זה איטלקי, אבל פיצה האט היא תפיסה של פאסט פוד, לא של מסעדת גורמה.

בעולם המותגים, קוראים למהלך המסוכן הזה הרחבת מותג.
זה מצב שבו מותג מצליח מסתנוור מההצלחה של עצמו, וחושב שהוא יכול להשתמש בשם ובכוח שהוא בנה לעצמו בנישה אחת, כדי לצמוח ולשלוט במגרשים שונים לגמרי. בהרבה מאוד מקרים המהלך הזה פשוט לא מצליח במקרה הטוב, ומוביל להתרסקות ולהפסדים במקרה הרע.

כשהמותג מזדהם במגרש הפוליטי

ואז קרה לחדאד עוד משהו מפתיע שהיה אפשר לצפות מראש.
הוא גילה שבפוליטיקה, יש פוליטיקאים.
ופוליטיקאים, מתעסקים בפוליטיקה נטו.
ובפוליטיקה שלנו בישראל, יש וואחד רגש, יצרים ושבטיות.

פתאום, במקום להיות המסביר של כולם, הוא צריך להתחיל להסביר למה הוא לא בעד מדינה פלסטינאית.
פתאום הוא מקבל פסק הלכה שקובע שאסור ליהודים לבחור בו. תומכים שרופים שהיו לו בתור מסביר מתאכזבים ממנו, כי פתאום הוא מציג דעות שמנוגדות לדעות הפוליטיות שלהם.
וזה אגב, היה קורה בדיוק באותה המידה גם אם הוא היה נכנס לכל מפלגה אחרת בימין או בשמאל.

המותג החדש יוסף חדאד הפוליטיקאי, התגלה כחלש משמעותית מהמותג האייקוני של יוסף חדאד המסביר הערבי הציוני. ועל הדרך, המותג המקורי של המסביר קיבל כאפה רצינית והתחיל לאבד גובה.
למה?
כי פתאום המותג מזדהם. התפיסה במוח של הקהל השתנתה. הוא כבר לא נתפס כמי שפועל פרופר לטובת ישראל בצורה טהורה, אלא כמי שפועל לטובת מפלגה מסוימת או גוש פוליטי ספציפי.

תיאוריית המגירות במוח

כדי להבין למה הרחבת מותג היא מהלך כל כך טריקי, אנחנו צריכים להבין איך המוח שלנו עובד.
לכל מותג שאנחנו מכירים, יש אצלנו במוח מגירה אחת שמורה וברורה. אנחנו צרכנים שאוהבים סדר.
ברגע שאנחנו באים ולוקחים מותג ממגירה אחת ומנסים לדחוף אותו למגירה אחרת, אנחנו בתכל'ס מערבבים בין המגירה של התחתונים למגירה של הגרביים. וכשאנחנו עושים את זה, אנחנו מקבלים בלאגן.
בלאגן תפיסתי פוגע במותג באופן מיידי, הופך אותו לפחות מובן, ומוריד את הערך שלו.

בשורה התחתונה, אנחנו חייבים לזכור שקשה מאוד לבנות מותג יציב, אבל קל מאוד להרוס אותו בהחלטה אחת. כשאנחנו כבעלי עסקים פועלים מתוך רגש, אגו, או תחושת כל יכולות, במקום לפעול ממחשבה אסטרטגית קרה על מה באמת נכון לטביעת האצבע של המותג שלנו, יש סיכוי גדול מאוד שנעשה טעויות שיעלו לנו ביוקר.