אשליית הבחירה החופשית: מה הנדסת מחירים מלמדת אותנו על המוח של הלקוח?

אתם נכנסים למסעדת פאסט פוד, עומדים מול הקופה, ומסתכלים על התפריט המואר למעלה.
אתם רוצים להזמין ארוחה, והרשת מציגה לכם שתי אפשרויות פשוטות וברורות.
ארוחה קטנה וארוחה גדולה. הארוחה הקטנה עולה 32 שקלים. הארוחה הגדולה עולה 48 שקלים.

עכשיו, בואו נכנס לרגע לתוך הראש שלכם בתור צרכנים שמקבלים החלטה.
המוח שלכם מתחיל לעבוד שעות נוספות ולחשב מסלול.
ההפרש בין הארוחה הקטנה לארוחה הגדולה עומד על 16 שקלים שלמים.
יש לכם התלבטות אמיתית.
האם אני באמת כל כך רעב שאני צריך להוסיף 16 שקלים?
אולי הקטנה תספיק לי? אולי הגדולה סתם יקרה מדי ומיותרת?

במצב כזה, שבו יש לנו רק שתי קצוות מנוגדים בלי שום דבר באמצע, קשה מאוד להחליט.
כשאין לנו באמת בין מה למה להשוות חוץ מאשר בין שתי אפשרויות קוטביות, המוח שלנו פשוט מתחיל להתבלבל ולקפוא.
אין לו שום דרך אובייקטיבית לדעת מה באמת משתלם לו באותו הרגע, וההחלטה הופכת להיות משימה שדורשת מאמץ קוגניטיבי.
הנדסת מחירים

הפיתיון שמשנה את כללי המשחק

אבל מה קורה כשאנחנו לוקחים את אותו התפריט בדיוק, ופשוט מוסיפים לו אפשרות שלישית באמצע?
בואו נכניס למשוואה הזאת ארוחה בינונית, ונתמחר אותה ב43 שקלים.

לא נגענו במחיר של הארוחה הקטנה, והיא עדיין עולה 32 שקלים. לא ייקרנו או הוזלנו את הארוחה הגדולה, והיא נשארה 48 שקלים. בסך הכל הוספנו עוד עוגן אחד קטן באמצע.
באותו שבריר שנייה שבו העיניים של הלקוח קולטות את האפשרות השלישית הזאת, המחיר של הארוחה הגדולה פתאום מתחיל להיראות לו הרבה יותר הגיוני, והרבה יותר משתלם.

למה זה קורה?
כי המוח האנושי הוא מכונה עצלנית שכל הזמן, בכל שנייה ביום, מחפשת קיצורי דרך כדי לקבל החלטות.
ברגע שהוספנו את האפשרות השלישית לתפריט, בעצם הכנסנו ללקוח מקור השוואה קל, נוח ומהיר שלא דורש ממנו לחשוב יותר מדי. הנדסת מחירים טובה לא משנה את הערך של המוצר, היא משנה את זווית הראייה שעליה הלקוח נשען.

המכשול הפסיכולוגי של המספרים

בואו נפרק את המתמטיקה של הפסיכולוגיה הזאת.
המרחק החדש בין הארוחה הקטנה לארוחה הבינונית עומד עכשיו על 11 שקלים.
המרחק המקורי בין הארוחה הקטנה לארוחה הגדולה נשאר 16 שקלים. אבל המרחק החדש, זה משנה את כל התמונה, הוא המרחק בין הארוחה הבינונית לארוחה הגדולה. והוא עומד על 5 שקלים בלבד.

באותו הרגע, התמונה בראש של הלקוח מתבהרת.
פתאום ברור לו לגמרי ששווה להוסיף סך הכל 5 שקלים קטנים וזניחים כדי לקבל את הארוחה הכי גדולה, הכי שווה והכי מפנקת שיש למקום להציע.
המהלך הזה ביטל לגמרי בתוך התודעה שלו את המרחק האמיתי והמקורי בין הקטנה לגדולה, שעמד על 16 שקלים.
הלקוח כבר לא רואה 16 שקלים של תוספת, הוא רואה רק את ה5 שקלים שמפרידים בינו לבין השדרוג הענק.

הפער של 11 השקלים בין הארוחה הקטנה לבינונית יצר למוח מכשול פסיכולוגי.
המוח אומר לעצמו ש11 שקלים זה חתיכת קפיצה בשביל ארוחה שהיא "רק בינונית".
הוא כבר לא רץ ישר ובצורה עיוורת להפרש המלא שבין הקטנה לגדולה. הוא עוצר בתחנה הבאה, בבינונית, וההשוואה החדשה שלו מתבצעת אך ורק במרחקים החדשים שנוצרו בין הארוחות.

אשליית השליטה והניצחון של הלקוח

הגאונות מאחורי המהלך הזה היא כפולה.
לא רק שביטלנו את הפחד מהמחיר הגבוה וניתבנו את הלקוח בדיוק למוצר שרצינו למכור לו מלכתחילה, אנחנו גם גורמים לו להרגיש שהוא גאון צרכני.
אנחנו גורמים לעצמנו, כלקוחות, להרגיש שעשינו את הבחירה הכי נכונה והכי חכמה שאפשר.
אנחנו יוצאים מהקופה בתחושת ניצחון מוחלטת.
אנחנו באמת מאמינים שהוספנו ממש כלום כסף, רק חמישה שקלים מסכנים, כדי לדפוק את המערכת ולקחת את המנה הענקית.

זה בדיוק ההבדל בין עסק רגיל שמנסה לדחוף ללקוחות מוצרים יקרים בכוח, לבין מותג שעובד עם אסטרטגיה מוקפדת של הנדסת מחירים.
מותגים חכמים, החל מרשתות המבורגרים ועד לחברות תוכנה שמוכרות מנויים חודשיים, יודעים איך להנדס מחירים ולהציב פיתיונות לקהלים שלהם בצורה אלגנטית.
הם יודעים לייצר סביבת בחירה שבה הלקוחות ירגישו תמיד טוב ושלמים עם המחיר שהם משלמים, ויוכלו לקנות ולגהץ את האשראי תוך כדי שהם משוכנעים לחלוטין שהם אלה ששולטים בבחירה שלהם.

בסופו של יום, אנחנו לא באמת מוכרים פונקציונליות או גודל של ארוחה.
אנחנו מוכרים ללקוח את התחושה שהוא קיבל החלטה נכונה.
וכשאתם יודעים לתמחר נכון,
אתם לא צריכים לשכנע אף אחד לקנות את המוצר היקר שלכם, הלקוחות פשוט יבחרו בו בעצמם ויגידו לכם תודה על ההזדמנות.