הפסיכולוגיה של הכישלון: למה כל כך קשה להרוג מותג?

לכולנו, בתור בעלי עסקים, יש סל מוצרים.
הסל הזה יכול להיות מורכב ממוצרים פיזיים, משירותים שונים שאנחנו מציעים, או אפילו מפיצ'רים טכנולוגיים בתוך המערכת שלנו. באופן טבעי והגיוני לחלוטין, חלק מהמוצרים האלה עובדים מעולה, נמכרים כמו לחמניות, ומייצרים לנו רווחים גבוהים.
אבל אם מסתכלים במבט כולל? חלקם עובדים פחות טוב.
ולפעמים, אם נהיה אמיתיים, הם פשוט עובדים גרוע.
להרוג מותג

האמת הכואבת על מוצרים שלא עובדים

כשאנחנו עוצרים רגע את הטירוף היומיומי של העסק ובודקים את העלות מול התועלת של אותם מוצרים או שירותים שעובדים פחות טוב, אנחנו מגלים תמונה לא משהו. אנחנו רואים שאותם שירותים שואבים אליהם כמויות פסיכיות של כסף על תפעול ועל שיווק.
הם גונבים לנו את הזמן, שורפים לנו את האנרגיה, ובסוף היום? כשאנחנו בודקים את שורת הרווח, אנחנו רואים שהתגמול שהם מכניסים לנו לקופה הוא הרבה קטן במצב הטוב  ותגמול שלילי במצב הרע. אנחנו מפסידים עליהם כסף.

באופן רציונלי לגמרי, אנחנו מבינים שהמוצר הזה לא שווה את ההשקעה.
אנחנו מבינים שהגיע הזמן לחתוך. אבל פה נכנסת הבעיה הכי גדולה שלנו: אנחנו בני אדם.
ובני אדם הם יצורים לא רציונליים בעליל. אנחנו לא פועלים לפי ההיגיון, במיוחד לא כשהאגו שלנו מעורב בתמונה.

למה אנחנו מפחדים מההחלטה להרוג מותג או שירות?

כשיש לנו איזה שירות חדש או מוצר קטן בתוך העסק (שהוא סוג של תת מותג בפני עצמו) שפשוט לא מצליח להתרומם ורק שותה לנו משאבים, במקום להרוג מותג כזה או לחתוך את השירות, אנחנו מתחילים לספר לעצמנו סיפורים.

המוח שלנו מייצר אלף ואחת סיבות ללמה צריך להמשיך להנשים את הגופה הזאת.
"זה עוד מעט יתחיל להתרומם", "עכשיו זאת פשוט לא העונה הנכונה למוצר הזה", "המצב במדינה עכשיו דפוק, בגלל זה לא קונים", "יש עוד מעט בחירות, אנשים מחכים".
אנחנו מספרים לעצמנו כל מיני סיפורים ותירוצים שאין להם שום קשר אמיתי למציאות העסקית הקרה.

ולמה אנחנו משקרים לעצמנו ככה? הסיבה היא פסיכולוגית ופשוטה. כשאנחנו מודים שהמוצר נכשל, אנחנו מרגישים שאנחנו נכשלנו. והדבר האחרון שאנחנו, כיזמים ובעלי עסקים, אוהבים לעשות, זה להיכשל.
הקטע המשוגע הוא, בגלל שאנחנו כל כך שונאים את תחושת הכישלון הזאת, אנחנו פשוט בוחרים להמשיך ולהכשיל את עצמנו כלכלית בכל חודש מחדש, רק כדי לא להודות בטעות.

תסמונת הכלב השוטה

לתופעה הזאת של מוצרים, שירותים או פיצ'רים שפשוט שותים מאיתנו כסף, אנרגיה וזמן בלי להחזיר תמורה, יש שם מקצועי בעולם השיווק והאסטרטגיה.
קוראים לזה "כלב שוטה". המונח הזה מגיע ממטריצת בוסטון (BCG Matrix) המפורסמת, שעוזרת לחברות לנתח את סל המוצרים שלהן.

הכלב השוטה הוא אותו מוצר שיש לו נתח שוק נמוך בשוק שגם ככה צומח לאט או לא צומח בכלל. הוא לא מייצר כסף, והוא פשוט חי על חשבון הרווחים של המוצרים המצליחים יותר בעסק.

אנחנו, בתור בעלי עסקים שאכפת להם מהמותג שלהם, חייבים להבין חוק אחד פשוט וקר: כל דבר ששותה מאיתנו משאבים על פארש, פוגע אנושות במותג כולו.
הכלב השוטה הזה פוגע ביכולת הצמיחה של העסק המרכזי.
הוא גורם לנו להיות פחות ממוקדים, פחות חדים, ופחות רווחיים.
אין לנו את הפריווילגיה ואת הזכות למשוך ולגרור איתנו דברים שפוגעים בנו כלכלית ואסטרטגית.

לחתוך, להתפנות, ולצמוח

אז מה קורה אחרי שאנחנו תופסים אומץ, שמים את האגו בצד, ומקבלים את ההחלטה הקשה להיפטר סוף סוף מאותו כלב שוטה? אנחנו מגלים דבר מדהים.

פתאום, בבת אחת, מתפנה לנו המון זמן, כסף ואנרגיה.
המשאבים האלה, שהיו נעולים בתוך בור ללא תחתית, יכולים עכשיו להיות מנותבים לפיתוח ולחיזוק של המותג המרכזי שלנו. אנחנו יכולים להשקיע אותם בשירותים שמכניסים לנו כסף, או בפיתוח של מוצרים חדשים וחזקים יותר.

ואם תסתכלו על כל מותגי העל שאתם מעריצים וקונים מהם, תראו שהם עושים את זה בלי למצמץ.
הם לא מפסיקים להוציא לשוק מוצרים ושירותים חדשים, אבל הם גם לא מפסיקים למחוק ולהרוג אותם ברגע שהם מזהים שהם לא עובדים. הם לא נקשרים רגשית למוצרים כושלים.

בשורה התחתונה, אנחנו בתור בעלי מותגים חייבים להיות קרים, מחושבים ואסטרטגיים.
אנחנו צריכים לדעת מתי להרוג מותג כושל או מוצר שמוצץ לנו את הדם, כדי שנוכל לדאוג באמת לתחת של העסק שלנו, להרוויח יותר, ולהצמיח אותו למקומות שאנחנו חולמים עליהם.