מאזניים של כאב ועונג: מה פסיכולוגיה של מחיר מלמדת אותנו על לקוחות שאומרים "יקר לי"

"יקר לי".
מכירים את צמד המילים המעפן והמתסכל הזה שאנחנו שומעים מלקוחות שיושבים מולנו, מסבירים לנו עד כמה הם ממש רוצים את השירות שלנו, אבל אז, רגע לפני החתימה, זורקים לנו את הפצצה הזאת?
ברור שאתם מכירים.
כולנו מכירים את הרגע הזה.

יש בעלי עסקים שלוקחים את המשפט הזה בקלות.
הם מפתחים עור של פיל, ואפילו די שמחים לשמוע אותו, כי אין להם טיפת אנרגיה להוציא על לקוחות שהמניע המרכזי שלהם בחיים הוא לחסוך כסף ולחפש את הדיל הזול. אבל בואו נדבר תכל'ס, יש לא מעט בעלי עסקים שברגע שהם שומעים את המילה "יקר", הם אוכלים על זה סרטים ומתחילים להתערער לגמרי.

הם מתחילים להתווכח עם הקול הפנימי שלהם על תמחור השירות. הם שואלים את עצמם שאלות קשות: אולי אני באמת יקר מדי ביחס לשוק? אולי אני צריך לחתוך במחיר ולצאת במבצעים? אולי הגיע הזמן לשנות לגמרי את מודל התמחור שלי? במילים אחרות, המוח שלהם מתחיל לחפור בגיליונות אקסל ובמספרים, במקום לעצור ולחשוב על הדבר היחיד שבאמת חשוב באותו הרגע: מה לעזאזל קורה במוחות של הלקוחות שלנו כשהם שומעים מחיר.

אנחנו חייבים להבין איך לקוחות תופסים מחיר, איך המוח שלהם מקבל החלטות, ובעיקר, אנחנו חייבים להבין פסיכולוגיה של מחיר. בלי להבין את הבסיס המדעי והרגשי של החלק הזה, אנחנו נמשיך למצוא את עצמנו מורידים מחירים, ממציאים מבצעים מיותרים, סוחטים את שורת הרווח שלנו ומתבאסים על הלקוחות הקמצנים.
פסיכולוגיה של מחיר

האמת המדעית על הוצאת כסף: זה פשוט כואב

אחרי ההקדמה הזאת, בואו נצלול לתכל'ס.
מה באמת רץ ללקוח שלכם בראש כשהוא צריך להוציא כסף מהארנק? התשובה פשוטה, חדה ומוכחת מדעית: כואב לו.

אם היינו יכולים להסתובב עכשיו עם מכשיר אם אר איי ולסרוק מוחות של אנשים בזמן אמת, היינו מגלים נתון מדהים.
היינו יכולים לראות בצורה ברורה שהאזורים שנדלקים במוח של הלקוח בזמן שהוא מסתכל על תג מחיר גבוה, הם בדיוק, אבל בדיוק, אותם האזורים שנדלקים כשאנחנו חווים כאב פיזי ממכה או כאב רגשי עמוק של פרידה.
אשכרה כואב לנו פיזית להוציא כסף.

הסיבה לכך היא אבולוציונית. כשאנחנו משלמים, אנחנו בעצם נפרדים ממשהו שהוא שלנו.
אנחנו מאבדים משאב שאגרנו.
אם אתם קוראים את זה עכשיו ורוצים לצעוק שאין לכם שום בעיה להוציא כסף, שלא כואב לכם כלום כשאתם מגהצים אשראי ושאפילו יש לכם נטייה להיות בזבזנים חסרי אחריות, זה בסדר גמור.
זה קורה משתי סיבות.
הראשונה היא שלא אצל כולם רמת הכאב והרגישות זהה.
ממש כמו שיש אנשים עם סף כאב פיזי גבוה מאוד ואחרים שבוכים משריטה קטנה, ככה זה עובד גם עם כסף.
הסיבה השנייה, והיא הרבה יותר קריטית לעסקים, קשורה לחלק השני של המשוואה.

הקריפטונייט של הכאב

בקיצור, להוציא כסף זה סוג של כאב פיזי עמום בשביל רוב האנשים.
זה מכשול שיווקי ענק, אבל יש כאן גם חדשות טובות מאוד למותגים חכמים.
אפשר לנטרל את הכאב הזה לגמרי.

יש חומר נגד, קריפטונייט אמיתי שיודע לחסל את הכאב שמגיע עם תג המחיר שלכם.
קוראים לו עונג.
בעזרת הקריפטונייט הזה, התפקיד שלנו כבעלי עסקים הוא לגרום ללקוח שכרגע חווה את כאב הפרידה מהכסף, להרגיש בעוצמה גבוהה את הצד השני במאזניים.

ולמה אני משתמש במילה מאזניים? כי זו הדרך הכי מדויקת לדמיין את הנדסת התפיסות שקורית במוח. תחשבו שתמיד, בכל החלטת קנייה, מתנהל מאבק אמיתי בתוך הראש של הלקוח.
בצד אחד של המאזניים מונח הכאב של התשלום, ובצד השני מונח העונג שהוא עתיד לקבל.

הנוסחה היא פשוטה.
כל עוד הכאב שוקל יותר מהעונג, אתם כנראה תשמעו את המילים "יקר לי".
כשהמאזניים מאוזנים, אנחנו נמצאים בתחום האפור, אבל הגדלנו משמעותית את הסיכוי שהלקוח יסגור איתנו.
אבל מה קורה כשהעונג שוקל הרבה יותר מהכאב?
ניצחנו את המערכת. במצב כזה, המחיר פתאום מאבד מהמשמעות שלו.
הוא כבר לא אישיו שעוצר את העסקה, גם אם הוא נחשב אובייקטיבית ל"יקר".

פרדוקס המסעדה והטיסה לתאילנד

המנגנון הזה של מאזני הכאב והעונג מסביר את אחת התופעות הצרכניות הכי מוזרות שיש.
זו בדיוק הסיבה שאנשים ישבו מולכם, יגידו לכם בשיא הרצינות שהשירות העסקי או המוצר שאתם מציעים להם יקר להם מדי ויבקשו הנחה, אבל שעתיים אחר כך הם יפרקו 800 שקלים על ארוחה של שעה וחצי במסעדה יוקרתית בלי לחשוב פעמיים ובלי להתווכח עם המלצר על המחיר של הסטייק.

זו אותה פסיכולוגיה שגורמת להם להתקמצן ולהילחם אתכם על הבדל  של 300 שקלים ביניכם לבין המתחרה הזול יותר שלכם, אבל באותו ערב הם יגהצו חופשה לתאילנד ב-30 אלף שקלים וירגישו שזאת ההוצאה הכי הגיונית, סבירה והכרחית בעולם.

יש לכל המנגנון הזה שם מקצועי שכולנו מכירים טוב, אבל משום מה כמעט אף בעל עסק לא באמת מתייחס אליו בצורה האסטרטגית הנכונה: Value For Money (VFM).

למה אנחנו טועים בבניית הסיפור שלנו?

אז למה אנחנו מפספסים את ה-VFM בצורה כל כך גדולה?
כי אנחנו מספרים ללקוח את הסיפור הלא נכון.

הסיפור שאנחנו כבעלי עסקים מספרים לעצמנו בראש לגבי תג המחיר שאנחנו גובים, נשען כמעט תמיד על פרטים טכניים ורציונליים. אנחנו מצדיקים את המחיר שלנו בשעות עבודה, בעלות של חומרי גלם, בניסיון מקצועי ובמושגים יבשים של "איכות" טכנית.
אבל בזמן שאנחנו מדברים על מפרטים טכניים, הסיפור שרץ ללקוח הפוטנציאלי שלנו בראש הוא אחר ב-180 מעלות.
אצלו מתנהל המאבק הרגשי בין עונג לכאב.

זה אומר שאנחנו חייבים להחליף את הדיסקט.
אנחנו צריכים לדעת לבנות ללקוח סיפור שיצדיק את מס המותג שלנו בצורה כזאת שרמת ה-VFM הפסיכולוגית והרגשית תעלה במוח שלו, תהפוך את המאזניים ותנטרל לגמרי את הכאב של התשלום. הלקוח קונה סטטוס, חוויה, שקט נפשי ושייכות הרבה לפני שהוא קונה שעת ייעוץ או מוצר פיזי.

זה בדיוק, מה שמותגי העל עושים כל הזמן ובצורה מושלמת.
הם בונים סיפורים וטביעת אצבע ברורה שמנתקים אותם לחלוטין מהתכונות הפונקציונליות והיבשות של המוצר או השירות שלהם, והופכים את העסק למשהו שהוא הרבה, הרבה יותר גדול מסך החלקים שלו.

בקיצור, תפסיקו למכור מפרטים טכניים ולהתנצל על המחיר שלכם. תבנו מותג.