תסתכלו ימינה, תסתכלו שמאלה. אם תלכו היום ברחוב, תפתחו את הפיד באינסטגרם או סתם תסתכלו סביבכם בבית קפה, אתם תראו את זה בכל מקום.
שפתיים מוגזמות, גדולות, מנופחות, סוג של "דאק פייס".
תכלס?
זה אחד הדברים הכי מכוערים והכי לא טבעיים שיש. (לדעתי…)
אז עולה השאלה, שאלה שהיא קודם כל שאלה של פסיכולוגיה ושיווק, ולא של אסתטיקה: איך יכול להיות מצב שכל כך הרבה נשים, צעירות ומבוגרות, ואפילו ילדות בנות עשרים, מוכנות לעבוד קשה ולשלם כל כך הרבה כסף, פעם אחר פעם, כדי להזריק לעצמן לפנים חומרים שהופכים את הפרצוף שלהן למשהו שנראה לא טבעי?
כדי להבין את התופעה המוזרה הזאת, אנחנו חייבים להבין מאיפה היא התחילה.
אנחנו צריכים לצלול לתוך מנגנון משומן של הנדסת תודעה, או במילים אחרות, אנחנו הולכים לעשות עכשיו שיעור באסטרטגיה של שיווק לשפתיים.
הכל מתחיל ונגמר בתעשייה אחת מרכזית.
תעשיית הביוטי.
זאת תעשייה ענקית, שמגלגלת מיליארדים של דולרים בכל שנה. ואתם יודעים מה האינטרס הכי גדול של תעשייה שמגלגלת מיליארדים? נכון מאוד, להמשיך לגלגל מיליארדים.
אבל כדי שתעשייה תוכל להמשיך ולייצר רווחים משוגעים שנה אחרי שנה, היא לא יכולה להסתמך רק על המוצרים הקיימים.
היא חייבת כל הזמן, בלי הפסקה, להמציא לעצמה פתרונות חדשים, מוצרים חדשים, ובעיקר, לייצר צרכים חדשים אצל נשים, כדי שהן ימשיכו לפתוח את הארנק.
אם הצרכניות יפסיקו לצרוך את החידושים האלה, התעשייה פשוט תקרוס. לא יהיה מה לקנות ועל מה לשלם.
וזה בדיוק מה שהביא אותנו למצב הנוכחי של שיווק לשפתיים.
כדי להבין איך זה עובד בחיים האמיתיים, בואו נחזור קצת אחורה בזמן, כמה שנים טובות, לתקופה שבה אנשים רק התחילו לעשות צילומי סלפי ברשתות החברתיות, ונולד מושג חדש ששינה את הכל: הפילטר.
בהתחלה, הפילטרים נועדו לעשות פעולה פשוטה ובסיסית של "תיקון" ו"החלקה".
הם נתנו למשתמשים, ובעיקר למשתמשות, מראה של עור פנים חלק, נקי, מבריק ובלי שום פגמים. אבל מהר מאוד, הפילטרים האלה לבד לא הספיקו, ואחד הדברים המרכזיים שנשים התחילו להוסיף לכל צילום סלפי, מעבר להחלקת העור, היה בדיוק הדבר הזה. ה"דאק פייס".
למה הן עשו את זה?
כי מבחינה ויזואלית ותפיסתית, כשהשפתיים מנופחות ובולטות החוצה, זה מייצר אשליה אופטית בפנים. זה גורם ללחיים להיראות בולטות יותר, ולפנים עצמן להיראות צרות ורזות יותר.
ברמה האסתטית הקרה של הפיקסלים על המסך, זה פשוט נתן מראה יותר טוב, מואר ו"מושלם" בתמונה.
וכאן בדיוק נכנסה תעשיית הביוטי לתמונה, וזיהתה הזדמנות מעולה לייצר שיווק לשפתיים שיכניס לה ארגזים של כסף.
ברגע שתעשיית הביוטי ראתה כמה נשים מתלהבות מהמראה שהפילטר מייצר להן בתמונות, אנשי האסטרטגיה החריפים ביותר של התעשייה אמרו לעצמם: "יש פה הזדמנות פסיכית לעשות כסף. אנחנו ניקח את המראה המדומה הזה של הפילטר, את השפתיים הבולטות ואת ה'דאק פייס', ונהפוך אותו למוצר במציאות".
ואיך לוקחים דבר כזה לא נורמלי והופכים אותו למראה נורמלי שכולן רוצות?
עושים את זה בצורה מתוחכמת.
הם לקחו משפיעניות רשת גדולות וחזקות. קיילי ג'נר, למשל, והתחילו דרכן.
ברגע שקיילי ג'נר פתאום מופיעה בעולם האמיתי עם שפתיים מנופחות, זה אולי נראה קצת מוזר בהתחלה לחלק מהאנשים.
אבל אז עוד משפיענית עשתה את זה, ועוד כוכבת, ועוד דוגמנית. ופתאום, זה כבר לא נראה כזה מוזר.
כשהעין שלנו מתרגלת לראות משהו מספיק פעמים אצל האנשים הנכונים (ה"מודלים לחיקוי"), המוח שלנו מתחיל לתייג את זה כמשהו נורמלי ואפילו נחשק.
ואז התרחש השינוי הקריטי בתודעה.
זה הפך ממשהו "מוזר" למשהו שהוא "תקן".
כשכל המשפיעניות וכוכבות הרשת נראות ככה, משורטטות מאותו פס ייצור של שפתיים גדולות, המראה הזה הופך לסטנדרט החדש של היופי.
ומה קורה ברגע שזה הופך לסטנדרט?
אם את לא עושה את זה, פתאום את נראית לא נורמלית בהשוואה לכל מי שסביבך.
השפתיים הטבעיות שלך פתאום נראות לך דקות מדי או חסרות נוכחות.
וככה, שיווק לשפתיים מושלם גורם למיליוני נשים לשלם מלא כסף על הזרקות.
מה אנחנו יכולים ללמוד מכל הסיפור הזה? שאין לנו באמת תמיד טעם עצמאי.
תעשיית הביוטי יודעת לעשות את העבודה שלה טוב יותר מהרבה תעשיות אחרות.
הם יודעים איך לקחת צורך וירטואלי, להעביר אותו לעולם הפיזי דרך מובילי דעה, ולהפוך אותו לנורמה חברתית שאי אפשר להתחמק ממנה.
והחלק הכי הזייתי?
שאני מבטיח לכם, שבעוד כמה שנים, כשהטרנד הזה יעבור כמו כל האופנות שנעלמו מהעולם, אותן נשים יסתכלו אחורה על התמונות שלהן וישאלו את עצמן: "בוא'נה, מה חשבתי לעצמי? איך נפגעתי וניפחתי ככה את השפתיים?".
אבל בינתיים, תעשיית הביוטי כבר תהיה עסוקה בלשווק להן את הטרנד הבא, והקופה תמשיך לדפוק.